עניין של יחס - כש AI בונה מערכת בשעות וזאת בדיוק הבעיה!
- שי חאקשוריאן
- לפני 9 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
לא מזמן קיבלתי פרויקט חדש. כזה שמתחיל מאפס. בלי מערכת ישנה שצריך לתחזק, בלי עשרות מגבלות שהצטברו לאורך השנים ובלי המשפט הקבוע "אבל ככה זה עובד היום".
פרש', נקי... ומבחינתי מדובר בהזדמנות פז, אלה בדיוק המים שאני אוהב לשחות בהם, ורצוי בעמוקים.
הרעיון הגיע מחטיבת השירות, ועוד לפני שבכלל התחלנו לדבר על אפיונים, תקציבים או לוחות זמנים לקחנו את הדרישה, זרקנו אותה לאחד מכלי ה-AI בענן ובתוך זמן קצר הפכנו אותה למסכים, דשבורדים ותהליך ויזואלי שנראה כמעט כמו מוצר אמיתי, רק כדי להבין איך הדבר הזה יכול להיראות. וההתלהבות הייתה בשמיים. פתאום רעיון שהיה עד לפני רגע כמה שורות במייל הפך למשהו שאפשר ללחוץ עליו, להסתכל עליו ולהבין את הערך שלו. והערך היה מובהק.
עכשיו נשאר רק החלק הקטן והזניח של לבנות אפיון, לתמחר, לתעדף, לפתוח טיקטים, ספרינטים, למצוא זמינות אצל המפתחים, לערב אבטחת מידע, בדיקות, תשתיות, מוצר וכל שאר הדברים שהופכים רעיון נחמד לפרויקט אמיתי. בקיצור, חודשיים עבודה ועוד לא מצמצתי..
ואז חשבתי לעצמי, רגע... אנחנו ב-2026. זאת באמת הדרך שבה אנשים שחושבים AI אמורים לעבוד?
החבר הכי טוב שלי
אז הפעלתי את החבר הכי טוב שלי, זה שאני כנראה מדבר איתו היום יותר ממה שאני מדבר עם כל אחד אחר.
נתתי לו את הדרישה והחלטתי שהפעם אני לא רוצה סתם לבקש ממנו "תבנה לי מערכת". אם כבר עושים ניסוי, בואו נעשה אותו כמו שצריך.
הקמתי מחלקת פיתוח שלמה הכוללת צוות שלם של סוכני AI.
מנהל טכנולוגיות, מנהל מוצר, ארכיטקט, מפתחי FE, BE , בודק תוכנה, מנהל אבטחת מידע ומעצב.
לכל אחד מהם היה תפקיד. לכל אחד אחריות. וכל אחד אמור היה להסתכל על הפרויקט מהזווית שלו.
שלחתי לצוות את דרישות הלקוח יחד עם המסכים שכבר בנינו והסברתי להם מה אני רוצה להשיג.
והחבר'ה התחילו לעבוד!! בהתחלה עוד הגיעו כמה שאלות. מי המשתמשים? אילו הרשאות צריך? מאיפה מגיע המידע? מה אמור לקרות בתהליך כזה או אחר?
עניתי. עוד שאלה. עוד תשובה.
ואז הם התחילו לרוץ.
אפילו אפיון טכנולוגי הם הכינו לי
וכמו בכל פרויקט טכנולוגי שמכבד את עצמו, לפני שהתחיל הפיתוח קיבלתי מהם אפיון טכנולוגי.
ולא סתם אפיון, אפיון מנצנץ הכולל Flowcharts, מבנה APIs, רכיבים, תהליכים, ארכיטקטורה, תסריטי בדיקות, אבטחת מידע ועוד המון מטעמים מהסוג שגורם לכל מנהל להסתכל על הצוות שלו ולחשוב לעצמו "שאפו! איזה מקצוענים גידלתי פה". הם אפילו עצרו וביקשו ממני לאשר אותו לפני שהם ממשיכים.
סוד קטן, לא באמת קראתי אותו. טוב... רפרפתי, למי יש כוח לקרוא את כל הדבר הזה.
וחוץ מזה, אני הרי הגדרתי את הסוכנים. אני קבעתי מי יהיה הארכיטקט, מי יהיה מנהל אבטחת המידע ומי יהיה ה-CTO. הם מכירים את הדרישה, הם דיברו ביניהם, הם בדקו אחד את השני אז מה כבר יכול להשתבש?
עברתי עליו במהירות, זה נראה מרשים, נשמע הגיוני ולחצתי אישור.
והם יצאו לדרך.
שלוש שעות אחרי
כל הסיפור לקח בערך שלוש שעות והחלק המדהים הוא שבמשך רוב שלוש השעות האלה בכלל לא הייתי שם.
המשכתי לפגישות, עניתי למיילים, טיפלתי בדברים אחרים ונתתי לצוות לעבוד.
כשחזרתי, הם סיימו וחיכה לי מוצר, מוצר עובד!
התחלתי לשחק איתו, עברתי בין המסכים, לחצתי על כפתורים, בדקתי תהליכים והסתכלתי על התוצאה ונראה פגז!! באמת.
אני יושב מול המסך ולא מצליח להבין איך לפני שלוש שעות עוד ניסיתי לחשוב מאיפה לעזאזל אני מפנה חודשיים עבודה בתוך כל העומס השוטף, ועכשיו הדבר הזה פשוט... קיים.
הסתובבתי במסדרון מחויך כמו אבא גאה שהבן שלו בדיוק עמד בגבורה מול הבריון השכונתי.
(לא האסוציאציה הכי מוצלחת, אני יודע אבל תפרגנו)
ואז עשיתי את הטעות השנייה, הלכתי למנהל מחלקת האפליקציות שלי.
תראה מה עשיתי בזמן ששתית קפה
הגעתי אליו עם המחשב, הנחתי אותו מולו עם חיוך טיפה מזלזל אמרתי: "תראה מה עשיתי בזמן ששתית את הקפה שלך". ציפיתי להתלהבות, אולי איזה "וואו", במינימום מבט קטן של "טוב, כנראה שאני צריך להתחיל לדאוג למקום העבודה שלי".
כלום!! הוא הסתכל על המערכת, לחץ קצת, עבר בין המסכים ואז התחיל לשאול שאלות.
"למה המודול הזאת בנוי ככה?", אני "לא יודע".
"מה קורה אם ה-API הזה לא מחזיר תשובה?" אני "אהה..."
"איפה היכולת הזאת? היא קיימת אצלנו בכל השירותים."
"למה התהליך נבנה בצורה הזאת? זה בכלל לא מתאים לסטנדרט שאנחנו עובדים איתו בארגון."
בשלב הזה החיוך שלי כבר נמחק מהפרצוף.
ככל שהוא צלל פנימה התמונה התחילה להתבהר.
חלק מהרכיבים לא הוגדרו כמו שצריך. ה-API היה חסר יכולות בסיסיות שאנחנו צריכים כמעט בכל מערכת. המבנה לא באמת התאים לתהליכים הקיימים אצלנו בארגון, והכי חשוב, חלק גדול מהמערכת נבנה לפי התרחיש שביקשתי בלי לחשוב מספיק על השאלה הכי מעצבנת בכל פרויקט טכנולוגי:
ומה יקרה אם?
מה יקרה אם המשתמש יעשה משהו שלא תכננו? מה יקרה אם מידע לא יגיע? מה יקרה אם תהליך ייפול באמצע? מה יקרה אם מחר נרצה לחבר מערכת נוספת? ומה יקרה כשהמוצר היפה הזה יפגוש את העולם האמיתי ואת כל המערכות שכבר חיות אצלנו שנים?
ופתאום התוצאה שנראתה לי לפני רגע כמעט מושלמת, נראתה קצת אחרת.
נפל לי האסימון
האינסטינקט הראשון היה לחשוב שהסוכנים פספסו. אבל ככל שחשבתי על זה הבנתי שהם דווקא לא פספסו כלום. הם עשו בדיוק את מה שביקשתי מהם. הצגתי להם דרישות לקוח. הצגתי להם מסכים. נתתי להם יעד. והם ביצעו. יותר מזה, כשהם הגיעו לנקודה שבה צריך לקבל החלטות טכנולוגיות, הם עשו בדיוק את הדבר הנכון. הם עצרו, כתבו אפיון הציגו לי אותו וביקשו אישור.
מי שבחר לא לקרוא אותו לעומק... היה אני.
ופה הבנתי שהבעיה שלי בכלל לא הייתה ב-AI הבעיה הייתה ביחס שלי אליו.
הם לא העובדים שלי
בלי לשים לב התייחסתי לאותה קבוצת סוכנים כאילו מדובר בצוות הפיתוח שלי אבל הם לא, לפחות עדיין לא. הם לא מכירים את המפתחים שלי, הם לא מכירים את המערכות שלנו, הם לא יודעים למה לפני שלוש שנים החלטנו לעשות משהו בצורה אחת ולא בצורה אחרת, הם לא היו בתוך כל הוויכוחים, התקלות, הלקוחות, הרגולציה והשיעורים שלמדנו בדרך והם בטח לא מכירים את הביזנס שלנו כמו האנשים שחיים אותו כל יום.
מבחינתם, העולם כולו היה המידע שאני נתתי להם.
ואז ניסיתי להסתכל על זה מזווית אחרת, מה היה קורה אם במקום לראות בהם "צוות AI", הייתי מתייחס אליהם כמו אל חברת פרויקטים חיצונית?
חברת פיתוח מעולה!! מהירה בטירוף! עם כמעט אינסוף משאבים!
כזאת שיכולה להעמיד לי מנהל מוצר, ארכיטקט, מפתחים, QA ואיש אבטחת מידע תוך כמה שניות.
אבל עדיין חברת פרויקטים חיצונית.
הרי אם הייתי מוציא פרויקט כזה לבית תוכנה, בחיים לא הייתי שולח להם כמה דרישות ומסכים ואומר:
יאללה, תבנו. הייתי מעמיד מולם נציג מקצועי מטעמי מישהו שמכיר את הארגון מישהו שהיה קורא את האפיון הטכנולוגי שהם מחזירים, עובר על הארכיטקטורה, בודק את ה-APIs, מחפש את מקרי הקצה, מחזיר הערות ודורש תיקונים ואז עוד סבב ועוד אחד אם צריך ורק כשהוא היה אומר לי שהכול מתאים לסטנדרטים שלנו, הייתי נותן אור ירוק לפיתוח.
אז למה מול AI הרשיתי לעצמי לוותר על כל זה?
מהירות היא גם המלכודת
אני שומע היום מכל עבר על ארגונים שמקימים סוכנים, תהליכים ומערכות שלמות בקצב שלא הכרנו בעבר.
וזה מדהים, באמת. אבל לצד סיפורי ההצלחה מתחילים לשמוע גם על תהליכים שרצים שוב ושוב, כמויות אדירות של טוקנים שמתבזבזות ומערכות שנבנות במהירות רק כדי לגלות מאוחר יותר שהן בכלל לא נבנו נכון.
והסיבה, לפחות בחלק מהמקרים, היא לא שה-AI לא מספיק טוב אלא שאנחנו לא מספיק טובים במה שאנחנו נותנים לו יש משהו כמעט מסוכן במהירות הזאת.
בעבר, אפיון לא טוב היה פוגש צוות פיתוח. מפתח היה מרים יד, מנהל מוצר היה שואל שאלה, ארכיטקט היה מתווכח, מישהו היה עוצר את התהליך. זה היה מעצבן זה גם היה לוקח זמן אבל בתוך כל החיכוך הזה הייתה בקרה.
אז איך אני מתכוון לעבוד מעכשיו?
לפחות בתקופה הקרובה החלטתי לשנות את הגישה, אני לא מתכוון להפסיק לתת לסוכני AI לבנות.
להפך, אחרי שראיתי מה אפשר לקבל בשלוש שעות, אין שום סיכוי שאני חוזר לתהליך של חודשיים רק כי "ככה תמיד עבדנו". אבל אני כן מתכוון לשנות את היחס. מבחינתי צוות הסוכנים הוא כרגע חברת הפרויקטים הטובה ביותר שיכולתי לבקש. אבל כמו כל חברת פרויקטים, היא צריכה לקבל ממני אפיון טוב, סטנדרטים ברורים, הקשר ארגוני, מגבלות טכנולוגיות וכללי משחק.
ובעיקר, היא צריכה מישהו מהצד שלי. אדם שמכיר את הארגון, שיעבור על התכנון, יאתגר אותו, יתקן אותו ורק אז ייתן אישור לצאת לדרך, לא כדי להאט את ה-AI בדיוק להפך כדי לוודא שכל המהירות המטורפת הזאת מופנית לכיוון הנכון.
מחשבות סיום
אם יש משהו שלקחתי מהניסוי הזה, הוא שהיכולת הטכנולוגית כבר מתחילה להיות החלק הקל בסיפור.
החלק הקשה עובר אלינו. לדעת להסביר מה אנחנו רוצים, לדעת לתת מספיק הקשר , לדעת איפה לעצור ולבדוק ובעיקר לדעת מתי לא ללחוץ אוטומטית על Approve רק כי המסמך נראה יפה ויש בו Flowchart.
פרויקט בעזרת AI יכול היום לקצר חודשים לימים, ובמקרים מסוימים אפילו לשעות אבל אותה יכולת בדיוק מגדילה את האחריות שלנו בתחילת הדרך כי ככל שהרכב נוסע מהר יותר, כדאי להיות הרבה יותר בטוחים שהכנסנו ל-Waze את הכתובת הנכונה.
בסופו של דבר, אולי השינוי הגדול שאנחנו צריכים לעשות בעידן ה-AI הוא לא רק ללמוד להשתמש בכלים חדשים אלא ללמוד לנהל אותם.
וזה, מסתבר, בעיקר... עניין של יחס.
בהצלחה!
תגובות